דור רביעי על חולין י״א א:א׳

1 דף י״א ע״א גמר׳ מנא הא מלתא דאמרו רבנן זיל בתר רובא, ראיתי בס׳ חתן סופר לדודי הגאון ז״ל שמדקדק למה לא קאמר סתם, מנא הא מלתא דאזלינן בתר רובא, כמו שאמר למעלה מנא הא מלתא דמוקמינן אחזקה, ואגב שיטפי׳ לא עיין אז בגמ׳ כי גם לעיל קאמר כמו הכא מנא הא מלתא דאמרו רבנן.

2 והנה לעיל פרש״י ז״ל במקומות הרבה סמכו על החזקה לאסור ולהתיר כי ההוא דלעיל, ור״ל הא דר״ה, דאמר בהמה בחיה בחזקת איסור עומדת וכו׳, ופוסל השחיטה בנמצאת הסכין פגומה, משום האי חזקת איסור, וכבר כתבנו לעיל דמש״ה לא קאמר מנא הא מלתא דאמרו רבנן זיל בתר חזקה, אלא דאוקי מלתא אחזקיה, משום דרק דחזקה דאיתרע קמבעי לי׳, ולכן מדוקדק הלשון דאמרו רבנן דהם חדשו דין זה ואע״פ שהוא דאורייתא, אבל הכא ברוב דפרש״י דאיידי דאיירי במנא הא מלתא דחזקה נקט נמי הא, הרי דלא משמע לי׳ לרש״י דקאי נמי אדר״ה דלעיל, דאמר בסיפא של מאמרו, נשחטה בחזקת היתר עומדת וכו׳, דהיינו מכח רוב בהמות כשרות וכדאמר לעיל, דמשמיעני אפילו איתילד בה ריעותא, חדא משום דלא ידע רש״י ז״ל איך נפרש הני ילפותות שבגמ׳, דלא נשמע מהם דאפילו באיתילד ריעותא אוקמינן בחזקת הרוב, ואמרינן דלא יצא מן הרוב, ועוד משום דלא קאמר האי לישנא, מנא הא מלתא דאוקמינן על הרוב, דלישמע מיני׳ דקאי אדר״ה, דאפילו באיתילד בה ריעותא קמבעי, לכן פרש״י ז״ל דאיידי דחזקה, קמבעי ארוב, וכוונתו אמעשה בכל יום שאוכלים בשר בלי בדיקה אחרי ח״י טרפות וכן חלב, בלי לחוש לטרפה וכדומה, ולא חיישינן למיעוטא, ולפ״ז ודאי קשה לישנא ״דאמרו רבנן״ דהא מלתא לא מצינן מפורש ברובא דליתא קמן, אלא בקטן וקטנה, והוא באמת פלוגתא דר״מ ורבנן, וקשה לומר דעל זה כיוון באמרו ״דאמרו רבנן״ ודרך פלפול אמרתי דכוונת הש״ס על האי רובא דאמרו רבנן, רובא וחזקה רובא עדיף, וע״פ מה שראיתי בשו״ת מהרי״א ז״ל ליישב קושי׳ התוס׳, דהא מצינן למילף רוב מחזקה, דהרי רובא עדיף מחזקה, וכתב הוא ז״ל דא״כ לא הוה מצינן למימר רובא וחזקה רובא עדיף, דדי לבא מן הדין להיות כנדון, וזאת יש להכניס בלשון הגמ׳, דמנ״ל הא דאמרו רבנן זיל בתר רובא, ואפילו נגד החזקה, שאם לא תמצא ילפותא על רוב אלא מק״ו מחזקה, איך תאמר דרובא עדיף מחזקה דהא אמרינן דיו וכו׳.

3 אבל הר״ן ז״ל בחידושיו באמת מפרש דקאי על סיפא של המימרא דר״ה, דמנ״ל הא דאמרו רבנן לעיל דאזלינן בתר רובא אפילו במקום דאיתילד ריעותא, וממילא ניחא לישנא ״דאמרו רבנן״ אלא דקשה לפ״ז דקאמר בגמ׳, דרוב בסנהדרין ותשע חנויות דאיתא קמן לא קמבעי לן, אלא כגון קטן וקטנה דפליגו בה ר״מ וחכמים, ולמה לא קאמר דרובא בין דאיתא קמן ובין דליתא קמן לא קמבעי לן, וכאשר באמת מסיק לבסוף הסוגי׳, דלא שאני, אלא כי הא דר״ה באיתילד ריעותא קמבעי, ומכש״כ להני שיטות דאפילו איתילד ריעותא מחיים נמי סמכינן ארוב בהמות כשרות, דהא מנ״ל, וממילא גם הני ילפותות שהביא, אין להם מקום כאן, דהרי האי דינא לא נשמע מהם.

4 אבל דע, כי ליישב הסוגי׳ על נכון לא מצאתי אלא לפי שיטת הרמב״ם ז״ל, דס״ל דכל הספקות מותרות מה״ת, כמו ס״ט ברה״ר, אשר בזה פליגי לעיל אביי ורבא, כמו שהבאתי שם בשם השב שמעתא - והרשב״א ז״ל הקשה על שיטת הרמב״ם מסוגי׳ זו, דמה קמבעי׳ מנ״ל דאזלינן בתר רובא מקרא, דהא ספק השקול מותר מה״ת ונילף מס״ט ברה״ר, ומכש״כ דרוב מותר ואפילו מדרבנן דדי אם אסרו הספק, אבל לדעת הראשונים דספק אסור מה״ת מסוטה, דילפינן מינה ס״ט ברה״י לטמא, וה״ה בכל איסורי התורה דבעינן למיזל לחומרא, כמו שפרש״י לעיל עיי״ש, שפיר קמבעי לי׳, מנ״ל דיש חילוק בין ספק השקול לרוב, כך צריך לפרש לדעת הרשב״א ויתר הראשונים. אבל קושי׳ הרשב״א על הרמב״ם לק״מ, כי מה דקמבעי לי׳, מנא הא מלתא דאמרו רבנן זיל בתר רובא, היינו לעשותו כודאי, ולא מטעם ספק להקל, ונפ״מ למיזל גם בקיום מצות, דספקן להחמיר כאשר אבאר, וכן נגד חזקת איסור, לומר דודאי נשתנה מכח הרוב, תדע שהרי מפרש, דקמבעי לי׳ כגון קטן וקטנה, דפליגו בי׳ ר״מ וחכמים, ולמה לי׳ להביא ממרחק לחמו, ולא קאמר כי הא דר״ה דלעיל, דאכלינן בשרא בכל יומא בלי בדיקת חי״ט, דהרי אפילו נטלן זאב והחזירן כשהן נקובים, סמכינן ארוב בהמות כשרות, וכן אוכלין חלב ולא חיישינן לטרפה, אלא דהא פשיטא לי׳, דהרי גם ספק טרפה אינו אסור מה״ת רק מדרבנן, ואיך נחמיר ברובא ומכש״כ דלא נבעי קרא על רוב, כיון דאית לן ילפותא מטומאה ברה״ר, דספק איסורין להקל ומכש״כ רוב, אבל בקטן וקטנה קמבעי לי׳ כי שם לולי דאזלינן בתר רובא מכח ודאי, לא הוה שרינן לדור זה עם זה, לא מבעי לפי גירסא אחת ברמב״ם, דבאיסור כרת מודה דספקו להחמיר מה״ת, וא״כ אי רוב דינו כספק ולא כודאי, איך ידורו זה עם זה באיסור אשת אח שהוא בכרת, אלא אפילו נניח דגם באיסור כרת הספק שרי מה״ת, למ״ד חתיכה אחת משתי חתיכות בעינן, וכאשר כן ההלכה, ומ״מ אם מה״ת אין חילוק בין ספק השקול לרוב ורק דרבנן חלקו לגזור על הספק ולא על הרוב, במצות יבום ליכא בקטן וקטנה שום מצוה, דשמא הוא סריס או היא איילנות, ואיך ידורו זה עם זה במקום דליכא מצוה, ואבאר לך דבר זה - הנה החוו״ד ז״ל בריש בית הספק שלו חידש לן דבר זה, דרק באיסורין קאמר הרמב״ם דספק מותרין אבל במ״ע בספק לא יצא, אלא דהוא ז״ל נסמך סברתו על מימרא דר׳ גידל סוטה כ״ט דיליף חילוק בין דבר שיש בו דעת לשאול, לאין בו דעת לשאול מסתירת הכתובים ״והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל״, הא נגע בספק יאכל״, וכל טהור יאכל בשר״ טהור ודאי יאכל, ספק טהור לא יאכל, הרי לך דבכל מקום דיברה התורה בלשון ודאי, ולכן ס״ל לרמב״ם דבלא תאכל נבלה וכדומה, נמי מתפרש כן, ודאי נבלה ל״ת אבל ספק תאכל, ובמצוה דאמרה תורה אכול מצה נמי כן מתפרש, ודאי מצה אכול, אבל בספק מצה לא יצאת ידי חובתך, עכתד״ק של החוו״ד והאחרונים התחכמו עפ״י הקדמתו, להמציא בטרפה, דכתיב זאת החיה אשר תאכלו, ודרשינן חי אכל, שא״ח לא תאכל, נמי ספקו אסור, דחי ודאי אמר רחמנא, עיין בלב ארי׳ ריש פרק אלו טרפות וכן בכל לאו הבא מכלל עשה - אבל לא כן עמדי, כי כלל גדול בדרשות חז״ל שהעיקר נבנה על הסברא, ולפי סברתם דרשו המקראות, כאשר הראתי זאת במקומות אין מספר, גם במס׳ זו, ועיין בתוס׳ לקמן פ״ח ע״א ד״ה ור״י סבר דמו ואפילו מקצת דמו, שתמהו, דר״י ורבנן הפכוהו סברתם גבי בכור אפילו מקצת בכור, ותירצו שאין לדמות הדרשות, אלא מה שהש״ס מדמה, והביאו עוד שם סתירות כאלו, וע״כ כוונתם דלפי סברתם דרשו חז״ל פעם כן ופעם להיפך, והוא האמת, ולכן אין להביא ראי׳ מדרשות ר״ג בנדה שם, שכן נדרוש בכה״ת, ובפרט דשם בחד קרא כתיבי הני תרתי, ויש יותר מקום לדייק רישא וסיפא, וכעין שכתבו התוס׳ ריש מכילתא, דנדר ונדבה בחד קרא דייקינן ששניהם דוקא, אבל במ״א לא, ולכן גם כאן לא נסמוך על הדרשה, אבל נראה מה יאמר הסברא והשכל, אם הספק בל״ת ועשה שווין, או חלוקים הם זה מזה, ואחר הסברא נלך.

5 והנה כבר הבאתי לעיל דף ט׳ דברי השב שמעתתא שמסביר לן למה חמירא סכנתא מאיסורא, שכתב דכל שהתורה התירה מחמת חזקה או רוב, אע״פ שקמי׳ שמיא גליא, דהאי יצא מן החזקה והרוב, מ״מ אין עליו אשמה, כי היה אנוס ברשות התורה, ולכן שפיר מצינן למימר דבכהג״וו לא אסרה התורה וממילא לא עביד איסורא משא״כ בסכנתא, האי סמיכה על החזקה והרוב לא יצילנו מן הנזק, אם מ״מ אירע שהמיעוט בא לידו, ולכן לגבי סכנתא לא מהני, לא רוב ולא חזקה, והנה דכוותי׳ בספק לדעת הרמב״ם דהתורה התירה, ואפילו אם יזדמן דאיסורא אכל, אנוס הי׳ ברשות התורה ואין עליו אשמה, ועיין מה שכתבתי שם לתקן דבריו, ועתה אני רואה כי לא הועלתי כלום, כי דבר זה א״א להעמידו, דהנה לפי הקדמתו, מובן החילוק הגדול שבין עשה לל״ת לענין זה, דכבר כתב הש״ך חו״מ סי׳ כ״א בשם הירושלמי דלעולם אנוס כמאן דעבד לא אמרינן, אלא אנוס כמאן דלא עבד, והסברא ברורה, דכל מה שעבד באונס, כיון דחסר מחשבתו ורצונו לעשות כך, הרי לא נחשב המעשה לכלום, אבל להיפך מי שלא מצי לקיים מה שמוטל עליו מחמת איזה אונס, שיהי׳ חשוב כמאן דעבד, זאת לא אמרינן, ואע״פ שאמרו חז״ל, חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאו, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו, אין זה אלא לענין שכר אולי דמחשבה כמעשה, אבל סכ״ס המצוה לא עבדו ולמשל, אם הביא קרבן ונמצא אח״כ טרפה בסתר לא נאמר דאונס הי׳ ברשות התורה ותיפטור מלהביא קרבן אחר, ולכן החילוק מבואר דבל״ת שפיר מצינן למימר דספק שרי׳ רחמנא ואם אירע שאכל אישורא פטור מצד אונס ברשות התורה, אבל במצות עשה, אם אכל ספק מצה או הביא ספק קרבן, איך נימא דיצא מספק דאם קמי׳ שמי׳ גלי׳ דפסול הי׳ הרי א״א לומר דכל שמחמת אונס לא אכל מצה ולא הביא קרבן, הוה כמו שאכל והביא, אולם חזקה ורוב דמהני נמי במצות עשה, ע״כ כודאי יחשב, ואז מש״ה אמרינן דמצי מביא קרבן שהחזקה או הרוב מעיד עליו שכשר, משום דמצי לסמוך דודאי כן הוא, וניהו דאם מ״מ הוא מן המיעוט לא יי״ח, מ״מ לא בעי למיחש למיעוט דכמאן דליתא דמי, דרוב כודאי יחשב, וממילא דבזה נדחין דברי השב שמעתתא דהרי בסכנתא נמי נימא הכי דלא צריכין לחוש על המיעוט כמו במצוה אלא ע״כ לומר, דסכ״ס יותר חשו חז״ל על איבוד נפש ממה שחשו על ביטול מ״ע, וממילא לא צריכין תו לסברתו דה״ה דלא חשו על עבירת הל״ת בדאיכא רוב או חזקה, כמו שחשו בסכנתא, ומה״ת באמת גם בסכנתא אין לחוש למיעוטא וכן כהראש יוסף ז״ל דחמירא סכנתא מאיסורא רק מדרבנן הוא ובמ״א הארכתי בענין זה עיין לקמן פרק אלו טרפות דף מ״ז ע״ב.

6 אבל היוצא לנו ממה שכתבנו דבאמת רק בל״ת קסבר הרמב״ם דספקות מותרות אבל במצוות עשה הספקות אינו יוצא בהם, ומה״ת לחומרא בעינן למיזל בהו, ומטעם שכתבנו לעיל, דבל״ת פטור מטעם אנוס כמאן דלא עבד, אבל בעשה לא מיפטר מטעם אונס, אבל רוב וחזקה מהני גם במ״ע משום דאית לן ילפותא עליהם דהוו כודאי וה״ה דמהני בסכנתא מה״ת כנ״ל.

7 ומעתה נשוב למה שהתחלנו בי׳ לפרש דמש״ה פריך מקטן וקטנה דפליגו בהן ר״מ ורבנו, דאם לא נדע רוב מקרא דחשיב כודאי, אלא יהי׳ דינו כספק שמותר בכה״ת, מ״מ עשה דמצות יבום ע״כ ליתא בקטן וקטנה דשמא הוא סריס או היא איילנות, ופשיטא דלא ציוותה התורה לקיים ספק מצוה, במקום ודאי כרת, דאין ספק מוציא מידי ודאי.

8 ולפי הצעה הנ״ל נבאר הסוגי׳ לדעת הרמב״ם דכל הספקות מותרות, וקבעי רוב מנ״ל מקרא דהוה כודאי וכנ״ל, וע״ז קמתמה, הלא כתוב אחרי רבים להטות וכיון דדנין עפ״י רוב סנהדרין אפילו להרוג את הנפש, ע״כ דרוב כודאי לכל מילי, וע״ז משיב דרובא דאיתי׳ קמן לא קמבעי לי׳, ונקט גם ט׳ חניות, אע״ג דבאיסורין גם ספק מותר ולמה לי רוב, דשאני בשר, ספק משחוטה או מנבלה, דאיכא נמי חזקת איסור דאינה זבוחה, וכן כתבו התוס׳ נדה י״ח ע״א ד״ה אחר הרוב, דגם בט׳ חנויות איכא על בשר הנמצא חזקת איסור שאינה זבוחה - והדין עמם וכמו שהארכנו למעלה דבדבר שאנו דנין שלו שייך לאוקמי אחזקיה, אבל השאר דאין הנידון עליהם, לא שייך לאוקמם על החזקה, כי רק עפ״י סברא זו דבריהם מובנים, - אבל על רובא דליתא קמן וכגון קטן וקטנה קמבעי לי׳ וכמו שביארנו למעלה, דלולי קרא דרוב כודאי איך נאמר דידורו במקום איסור כרת ודאי מצד ספק מצוה.

9 וע״ז הביא כל הני ילפותות, מקרבנות ומפרה אדומה ועגלה ערופה ושעיר המשתלח, דבכל הני מצות, אי לאו דרוב כודאי, איך אמרה תורה תקיים המצוה רק בספק דשמא טרפה הוה, אח״כ יליף ממכה או״א ומרוצח ועדים זוממין, דבכל הני אי רובא רק ספקא הוה, איך צותה התורה להרוג את הנפש על הספק, ור׳ אשי אמר דאתיא משחיטה עצמה דאמר רחמנא שחוט וליכול, ולחוש דלמא במקום נקב קשחיט.

10 הנה גם האי ילפותא ניחא לדעת הרמב״ם דכל נקה״וו נבלה, ואין שחיטה מועלת בו, ואם הרוב רק ספק הוה שהתורה התירה, כלן הרי איכא חזקת איסור דאינה זבוחה, ועליך להביא ראי׳ שנזבחה, כמש״כ הפלתי דכל ספק נקה״וו ספק בשחיטה הוה, וכאשר החזקתי דברו לעיל וכן נראה שדעת הרמב״ם נמי כן הוא, כאשר ביארתי במ״א, ודו״ק היטב.